בנו שרייר היו זמנים זיכרונות - אנשים ומאורעות תרגום: יורם שרייר הדפסה ויעוץ לשוני: דניאל )חגית( פלדמן תוכן עניינים 1PAGE
מבוא דרוהוביץ' עד שנת 1191 התנפלות הגרמנים על פולין - כשלון ספטמבר 1191 הפלישה הסובייטית - שנים 1191-1141 המלחמה הסובייטית- גרמנית - שנת - 1141 הפינוי הכיוון: סטלינגרד - המפגש על הוולגה קירגיזיה, קולחוז, ב.צ'.ק. וצבא )1( אוזבקיסטן - צבא )2( - חזית - בית חולים - סוף הצבא טשקנט - נובוסיבירסק.1.2.9.4.5.6.7.8.1 11. רכבת צבאית - חזרה למולדת - פולין 11. הגירה - ישראל 12. סוף דבר 19. אינדקס כינויים - דרוהוביץ' מבוא רישומים אלה לא מהווים רצף אירועים מדויק ואינם נשענים על רישומים כלשהם, אלא הם מבוססים על זכרוני בלבד. כל הקורא רשימות אלה ימצא לבטח אי דיוקים, עליהם אני מתנצל מראש. לכתיבה יש צורך בכשרון וכמו שאומרים, ניצוץ אלוהי. אומרים שדברים אלה הם במידה מסוימת תורשתיים ורשומים, כביכול, בגנים. במקרה שלי, זה בטוח לא תופס. 2PAGE
אבי נולד במאה שעברה )במאה ה- 11( וככל הנראה לא שלט בשום שפה "שימושית" פרט לאידיש. אמי, כנראה, גילתה יותר כשרון בתחום זה, דבר שהביא לפחות לכך שהשיגה תעודה של מיילדת מוסמכת בזמן ההוא נחשב לסטטוס חברתי מוכר ומכובד. כבר בהתחלה עלי להסתייג ולומר שאין לי שום שאיפות ספרותיות. המניע לרישומים אלה היתה העובדה שכפנסיונר, בגיל 71, הייתי חייב להעסיק את עצמי אחרי למעלה מחמישים שנה של חיים מקצועיים פעילים. בנוסף לכך, רציתי למלא )אמנם באיחור רב( הבטחה שניתנה לילדי ולנכדי, שאספר להם על חיי, שבעיניהם הם לגמרי לא טיפוסיים. רבים יתפלאו, ואני ביניהם, איך דרדק קטן יכול היה לדעת, יחסית, כל כך הרבה בענייני מבוגרים על מה שקרה בזמנים ההם שלפני המלחמה. יכול להיות שהיה לי, יחסית לגילי, מבט חד, אוזן רגישה וזיכרון "שואב". אני יודע? אין לי מושג. כל פנסיונר שהוא פחות או יותר בעל השכלה, יכול לשער שהוא מסוגל לרשום את קורותיו ושבני אדם יקראו אותם ברצון. אישית, אני רחוק מאשליות כאלה ומבין שמה שארשום עשוי לעניין רק את משפחתי: בני, בתי, בני הדודים שלהם ואולי אפילו, ואני לא בטוח בכך לגמרי, את ילדיהם, במידה ואלו יספרו להם את הסיפור בשפתם. דרוהוביץ' עד שנת 9191 נולדתי בשנת )2 1124 לדצמבר המתרגם( ב-"פולין הקטנה",)Malopolska( אשר עד 1117 הייתה חלק של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולאחר מכן היוותה חלק, של מה שנקרא "קצוות מזרחיים" ( Kresy Wschodnie (, עם אוכלוסיה מעורבת: פולנית, אוקראינית, יהודית. כל זאת עד ספטמבר 1191 כאשר הסובייטים ביחד עם הגרמנים רצחו את פולין ופירקו אותה. העיר הזו שלנו, דרוהוביץ', חלק של "קרפטים תחתונים",)Podkarpacie( מנתה כ- 97111 תושבים: פולנים, אוקראינים, ויהודים. בשונה מחלקים אחרים של פולין בתקופה ההיא, אזור שלנו הוכר כחלק מ-"חבל הנפט" עקב הימצאותם של מרבצי נפט גולמי בערים הסמוכות: בוריסלב, אוריץ', וסכודניצה 8(,)Boryslaw, Urycz, Schodnica( עד 15 ק"מ(, ועקב בתי זיקוק: "פולמין", "דרוס", "נאפטא" Nafta(.)Polmin, Dros, מפעלים אלה נתנו תעסוקה ליותר מאלף עובדים, דבר שיצר קיום, סביר יחסית לציבור של כמה אלפים בני משפחות, וגם סיפק עבודה למועסקים בשירותים הנלווים. אפשר, לכן, לקבוע, שמנקודת מבט סוציו-אקונומית מצבם החומרי של תושבי האזור הזה היה קצת יותר טוב מאזורים דומים אחרים. עובדה היא שבני אדם המועסקים ישירות בענף זה של התעשייה, נמנו על אליטה חברתית לא רשמית. כמו כן יש להדגיש, שלא כל בתי הזיקוק המוזכרים היו נגישים לכל קבוצות האוכלוסייה. למשל "פולמין" היה limits" " off לאזרחים פולניים בני המיעוטים )חוץ מיהודי יחיד זגג. מדוע?(. 3PAGE
לעיר היה ראש עיר פולני: ראיימונד יארוש Jarosz(,)Rajmund וסגן ראש העיר: ד"ר טננבאום.)Strzelcy Podhalanscy( בעיר היה בסיס צבאי של החטיבה השישית של חיל הרגלים.)Tenenbaum( בכומתות צבעוניות עם נוצה, הם הפגינו הופעה נאה בתהלוכות בימי חגים לאומיים )11 בנובמבר, 9 במאי(. מול הבסיס היה בית החולים של המחוז. רחוק יותר, בכיוון טרוסקבייץ,)Truskawiec( על מה שניקרא "הגבעה", היה מוסד ענישה )בית סוהר( ידוע בכל פולין, בו ריצו עונשים של שנים רבות הן אסירים רגילים והן אסירים פוליטיים רבים, בהם אחדים מאישי צמרת בפולין הקומוניסטית שאחרי המלחמה )לפני מלחמת העולם השניה המפלגה הקומוניסטית בפולין הייתה בלתי לגלית - המתרגם(. היה גם בית משפט ובית מעצר לצורך חקירה ברחוב סטרייסקה )Stryjska( ששכן ליד מנזר אוקראיני וכנסיה פרבוסלבית של "באזיליאנים". בית המשפט ובית הסוהר הנ"ל שימשו אחרי שנת 1191 משכן למשטרה סובייטית N.K.W.D. )עקב הסכם רוסי-גרמני מאוגוסט 1191 גרמניה השתלטה על פולין המערבית והמרכזית ומסרה את חלקה המזרחי לברית המועצות המתרגם(. עד המלחמה המשכן של "משטרת המדינה" )P.P.( היה במה שנקרא "אולמות המסחר" ברחוב פילסודסקי פינת קראשבסקי, אחר כך שינקביץ' Sienkiewicz(.)Pilsudski, Kraszewski, קוריוז הוא שבמחלקה הפוליטית של המשטרה עבד יהודי יחיד.F, הידוע בחריצות יתר, ובעל שם לא מחמיא בקרב החברה היהודית. יש להדגיש שהמשטרה לכשעצמה לא עוררה פחד מיוחד בקרב האוכלוסייה האזרחית, זאת בהשוואה למשטרה של התקופה שאחרי המלחמה )אחרי מלחמת העולם השניה פולין הפכה לקומוניסטית - המתרגם(. בעניינים פוליטיים פסק לרוב בית משפט מחוזי בעיר סאמבור.)Sambor( הליכים משפטיים ומשטרים בבתי כלא היו, יחסית, ליברליים. לפעמים מזון אפשר היה לספק מבחוץ, וביקורי קרובים, אחרי הליך משפטי, היו יחסית תכופים. למילים ולעמדה של ההגנה היה משקל בהליך המשפטי. עורך דין טוב, ועם אלה נמנה ד"ר זאיונץ, לשעבר לוחם בלגיונות פילסודסקי, יכול היה לפעול רבות. זאת בהשוואה למשמעות האפסית של ההגנה המשפטית בתקופה שאחרי המלחמה )בפולין הקומוניסטית - המתרגם(, )לגיונות פילסודסקי - יחידות פולניות שנלחמו בסוף מלחמת העולם הראשונה - המתרגם(. קוריוז של שנות השלושים, היה רומן בעל תהודה, של נסיך ראדזיביל )Radziwil) עם יפיפייה מדרוכוביץ', יהודיה מבית יהודי טוב: ז'אנה סוחסטוב Suchestow).)Zanna כל העיר רעשה. הדעות היו חלוקות. איך זה נגמר? אני לא זוכר. בקיצור איך שהוא אפשר היה לחיות בזמן ההוא. האם היה עוני והאם היו בני אדם סובלים חרפת רעב? אומנם כן, היו, במיוחד בשכונות יהודיות הומוגניות. היו בני אדם עשירים מאד, ועניים מאד, בשבילם הלחם היום יומי והיכולת להסתדר היו, לפעמים בעיה ללא פתרון. אם נחשב באחוזים, על העשירים נמנו כ- 11%, למה שנקרא המעמד הבינוני היו שייכים כ- 91%. השאר היו דלת-העם. אז איש לא זרק לחם, כמו שזה קורה בישראל של היום. אז, לחם במשפחות עניות היו קונים לא טרי אלא יבש, כי כזה עלה מחצית, וגם כי היה קשה יותר לאכול אותו, אז הוא הספיק ליותר זמן. חמאה, אם כבר נקנתה, אז על משקל של עשרות גרמים, השתמשו יותר במרגרינה, כי גם אותה היה קשה יותר לאכול, הרי היא לא הייתה כמו היום, ועלתה הרבה יותר בזול. סוכר שהיה בשימוש, היה לרוב בקוביות, כי אפשר היה לחלק אותו לשנים או שלושה חלקים, וכו', וכו'. איזה זמנים אלה היו, איך אנחנו חיינו, אתחיל מהמשפחה שלי. משפחתי הייתה מורכבת מ- 8 נפשות: אב, אם, 2 אחיות ו- 4 אחים. 4PAGE
אבי עבד שלושים שנה במפעל לבירה כמחלק-ספק ללקוחות שונים, בהם בתי מרזח רבים )תואם פאב של היום(. שותפו היה איכר אוקראיני בשם מיכאילו שנהג בעגלת סוס. את הכסף היה אוסף אבי, וכל ערב היה עורך חשבון בקופה של מה שניקרא "פרופינאציה",Propynacja( אין לי מושג מה זה! - המתרגם(. לעיתים הזדמנו מטבעות מזויפות, בהם עיניו החלשות של אבי לא תמיד יכלו להבחין. בשנת 1195 או 1196, אני לא זוכר בדיוק, הבעלים חיסלו את העסק ואבי מצא את עצמו ברחוב, ללא אגורה שחוקה אחת של פיצויי פיטורים. כל עומס קיום המשפחה נפל על כתפיה של אמי המיילדת. התחילו זמנים קשים, דבר שהקרין גם על היחסים בתוך המשפחה. מריבות תכופות וחיכוכים היו לריטואל קבוע. תשלום דמי שכירות על הדירה וקיום סטנדרט משפחתי כלשהו נעשה קשה יותר. הדבר הורגש על כל צעד ושעל, הן בנוגע לקניית מוצרי מזון והן לביגוד. האשראי בחנויות לרב נגמר, ולשלם היה צורך בכסף מזומן שלא תמיד הספיק. קושי גדול ביותר היווה תשלום תקופתי של שכר הדירה. בעלי בתים לא גילו שום סנטימנטים. העובדה שבמשך כל השנים שולמו החשבונות בזמן וללא בעיות, לא נלקחה בחשבון. כדי להקל במקצת על עצמם, החליטו הורי להשכיר לדייר משנה את אחד החדרים, הגדול ביותר בעל הכניסה הנפרדת. המבוגרת ביותר מבין הילדים במשפחה היתה אחותי פאנקה )Fanka( )1116(. פעם, בימיה הצעירים היא נהנתה מהצלחה אצל בני גילה מהמין השני. היה נראה שבכל מה שקשור לנישואים לא צריכות להיות בעיות. כמו שזה התברר אחר כך, הבעיות היו ולא קטנות. להקה ישנה של מעריצים התנדפה אי-שם, וסיוט של רווקה מזדקנת גדלה למימדים אדירים. מפעם לפעם באו שדכנים ושאלתם הראשונה היתה האם יש נדוניה, איזה וכמה, וזו כמעט לא היתה. עשירים יותר "קנו" לבנותיהם ארוסים. אנחנו לא השתייכנו לקטגוריה זו. התחילה ישיבה בבית, אי יציאה לבילויים ומה שמתלווה לזה, קיטורים וחיכוכים תוך משפחתיים. אמא שלי פשוט "אכלה" את עצמה. לבסוף נמצא איזשהו מועמד, שותף בחנות קצבים בעיר קיט בהרי הקרפטים, בשם סקולה.)Skole( התקיימה חתונה ומיד אחר כך אחותי נסעה לסקולה. זמן מה לאחר מכן נולדה הבת סילביה וכך התא המשפחתי החדש התקיים. מאושרים או לא, קשה להגיד. אנחנו היינו רחוקים ורק מפעם לפעם מישהו ביקר אותה. עד כמה שהזיכרון אינו מטעה אותי, לא אבי ולא אמי היו אצלה. הכיבוש הנאצי לקח את שלושתם. מעולם, אחרי המלחמה, לא הצלחתי לברר פרטים על השמדתם. שני במשפחה לפי הגיל היה אחי שלומקו )Szlomku( )1118(. הוא למד מקצוע של טכנאי שיניים. מבחינה זו הוא היה מאד מקובל, הוא נמנה על הטכנאים הטובים ביותר בעיר.הפך לעצמאי, עזב את הבית לחדר רווקים מושכר ושם קיבל פציינטים באופן בלתי חוקי, והם תמיד היו רבים. ה"מחתרתיות" הזאת והפחד מפני שלטונות המס מרטו את עצביו בצורה איומה, אבל ברירה אחרת לא היתה. וכך זה התקיים עד לפריצת המלחמה בשנת 1191. הוא הסתדר לא רע, הרוויח היטב, התלבש יפה ויכול היה להרשות לעצמו מוזרויות שונות. לפני המלחמה קנה לעצמו אופנוע, חדש ונוצץ, כולם קינאו בו. יום אחד בא זוג מכרים מז'יביץ )Zywiec( על אופנוע ישן. הם נסעו - הזוג ואחי לפומיארקה ולטרוסקביץ Truskawiec(.)Pomiarka, בדרך חזרה היא רצתה, בכל מחיר, לשבת על אופנוע של אחי. אי-שם, באמצע הדרך, אני לא זוכר בגלל מה, הוא איבד שליטה על הרכב, שניהם עפו מהמושבים, היא נפלה על אבן ונהרגה במקום, לו נשברו כמה צלעות, 5PAGE
כמה שיניים. את חקירת אחי ניהל מפקח המשטרה שטיפל בשיניו אצלו. הוא הבטיח סגירת החקירה, על כן אחי מכר לו את האופנוע בעד סכום סמלי, ואולי, אפילו, נתן במתנה. אני לא יודע. האם שלומקו עזר להורים? קשה לקבוע. נכון יותר לא כל כך או בכלל לא, חוץ מבגדים שנימאס לו מהם והיה מוסר אותם לאבי. היו לו רומנים שונים, נשים הרעילו את עצמן בגללו אך ללא הצלחה. פעם אחת אפילו הוא ניסה להרעיל את עצמו בגלל אישה נשואה ואם לשתי בנות - ללא הצלחה. בסופו של דבר הוא התיישב בדעתו, התחתן )החתונה התקיימה בבית משפט - דבר נדיר בזמנים ההם( ונולדה לו בת. כל זה קרה עד לפריצת המלחמה הסובייטית-גרמנית ביוני 1141. האח השלישי שלי היה פרדק )Fredek( )1111(. תחילת דרכו בחיים היתה פחות מסובכת. הוא למד ספרות, עבד אצל בעלי מספרות שונים, את הבית הוא לא עזב והיה מאד חסכן ומציאותי. הוא הכיר בחורה יפה מאד, זבנית בחנות לאביזרים של חייטים. היא היתה רעה ובעלת אופי תובעני. הם נסעו לקרקוב, מקום בו שניהם עבדו עד שנת 1191. אחרי כיבושה של קרקוב על ידי הגרמנים הם חזרו לדרוכוביץ' )שנכבשה רק בשנת - 1141 המתרגם( ועברו לגור אתנו בחדר השלישי. פרדק נחשב לנשלט על ידי אשתו, דבר שהיה אמת לאמיתה. הוא עשה את זה לא מתוך הכרח, אלא מתוך אהבה. הוא אהב את אשתו מאד והיו להם שני ילדים. הוא גויס לצבא בשנת 1141. השואה "בלעה" אותה ואת הילדים. האח הרביעי היה שמעון )Szymon( )1114(. הוא היה שונה במידה מסוימת משני האחים הקודמים. היתה לו מידה של אינטליגנציה טבעית. הוא קרא הרבה והיתה לו אבחנה חדה בפוליטיקה עם רמה נמוכה מאד של מעשיות לענייני הקיום היום-יומיים. כל ניסיונותיו להשגת מקצוע ממשי עלו בתוהו. בעזרת קשרי משפחה מוקם בשדות נפט באוריץ' השייכים לשותפות גרטנברג-שרייר. שם עבד בעבודה פיזית קשה בצורה בלתי רגילה תמורת תשלום נמוך ביותר. כנראה היה מוכשר במסחר ולכן שכרו אותו בימי שני, ימי השוק, כמוכר דברי טכסטיל. הקונים היו בעיקר איכרים מכפרים באזור שבאו לשוק. הוא ידע איך לגשת אליהם, לדבר אתם ולשכנע אותם לקנות. בעלי "באסטות" העריכו מאד את כשרונותיו בתחום זה. במשך זמן מה עבד במסגרת של עבודה למובטלים בסלילת דרכים ציבוריות תמורת תשלום לא גדול בתוספת תלושים ללחם ומספר מוצרי מזון שנתנו למובטלים. הדבר שהרס אותו היתה משיכתו החולנית לקלפים. מיד לאחר קבלת המשכורת היה ממהר למועדון קלפים ולאחר משחק של לילה שלם, היה חוזר לביתו עם שחר "מרוקן", בלי אגורה שחוקה. אני לא יכול לזכור האם אי פעם הוא זכה במשהו. מה שמעניין, שבין חבריו הקרובים, רובם לא מהמרים, הוא היה מאד אהוד. זאת היתה מחלה ממנה לא יכול היה להבריא, כמו נרקומן. התמכרות זו היתה סיבה ליחס שלילי אליו מצד כל המשפחה. על רקע זה לא פעם פרצו מריבות עזות ואף יותר מכך. כך היה עד שנת 1191, אז השתלטו על האזור הסובייטים. בזמן זה הוא השתנה באופן מוחלט: התחיל לעבוד במסחר ממלכתי, ולהרוויח כמו שצריך כנהוג בשיטות המאפיינות מסחר סובייטי. יש להודות, שאם לא הוא, אז בשנים 1191-1141 היינו כנראה מתים מרעב. הוא התחתן עם בחורה טובה מאד מבית טוב והתחיל לחיות באורח חיים שונה לחלוטין. עם פריצת המלחמה ב- 1141, גויס לצבא. הוא נדד מזרחה עם הצבא ולאחר שהגרמנים נכנסו לדרוהוביץ' הוא 6PAGE
חזר לאישתו. מעדויות של אנשים אני יודע שביום השני או השלישי, אוקראיני כלשהו הצביע עליו לגרמני, הוא נעצר ומייד הוצא להורג בירייה על ה"גבעה". אשתו נרצחה בשואה. חמישית היתה אחותי הניה )Henia( )1111(. היא סיימה בית ספר עממי בלי שום תקווה להשכלה נוספת כלשהי. הורינו לא יכלו להרשות זאת לעצמם. היא ניסתה לעסוק בכל מיני מקצועות, עבדה כמכונאית אצל מוציא לאור של דו-שבועון מקומי Podkarpacia","Przeglad קצת מאוחר יותר עבדה כעוזרת משרדית אצל אח של אבא שלנו, עורך דין מומחה לענייני נפט )אבא פעם סיפר שמשפחת אביו נישלה את אביו מירושה גדולה - המתרגם(. היתה לו אישה יפיפייה שטיפלה ועזרה להניה. אי אפשר להגיד שלא היתה לה הצלחה אצל בני גילה. היא קראה הרבה, והתעניינה בפוליטיקה עד כדי כך שאפילו נעצרה וישבה מספר שבועות במעצר ושוחררה כי היתה קטינה. בשנת 1191, בשלטון הסובייטי התחתנה ועברה לגור עם בעלה. אמא שלנו, כנראה, לא התלהבה מהחתן החדש. יש לשער שאהבה, בדומה לטמידה )אלת המשפט המתרגם(, גם היא עיוורת, וטענות הורים, במיוחד בגיל שעדיין יש חלב על השפתיים, לא חודרות למוח. עד כמה אמא צדקה, היא לבד, מפרספקטיבה של זמן וניסיון מר, מבינה היטב. היא תמיד הייתה בת מסורה, ודואגת, למרות זאת לא תמיד הקשיבה בקולה של אמא. האמהות האהובות לרוב צודקות. כיום )1116( הניה מתגוררת בארה"ב, יש לה שני בנים, והיא צריכה לבד להתמודד עם חייה הלא קלים )יש לה גם שתי נכדות מבן אחד, ונכדה ונכד מהבן השני המתרגם(. שישי לפי המניין הייתי אני: בנו )1124(, הייתי בן זקונים. מה שנאמר בתחילת הרשימות, יפותח בהמשך. אמא - אמא שלנו הייתה תמיד דמות בולטת במשפחתנו, מעין "המפקד הראשי". היא קבעה בכל, וכל מה נרשם למעלה, במידה רבה, ואפילו הרבה יותר, מתייחס אליה. מעולם לא ידעתי את תאריך לידתה. בכל אופן זאת הייתה צריכה להיות המחצית השניה של המאה ה- 11. מאחותי, הניה, נודע לי שאמי ילדה אותי כשהייתה בת 47. כנראה, חוץ מאתנו, ששת הילדים, היו עוד שתיים, שתי בנות שמתו בילדותן המוקדמת, עוד לפני לידתה של האחות הבכירה פאנקה. קצת יותר בהרחבה רציתי לתאר את הסביבה בה גדלתי, את היחסים החברתיים, השכנים, פרספקטיבות - כי זה,לבטח, יעניין את ילדי. ביתנו, למעשה, שני מבנים מקבילים, בעלי קומה אחת, עם חצר פנימית הסגורה מצד אחד ע"י קיר אחורי אטום של בית דירות בעל חזית הפונה לרחוב ראשי: פילסודסקי,)Pilsudski( ומצד שני על ידי חצר פנימית של בית דירות בשם: נאפ )Napp( עם חלונות הפונים לחצר הזאת. בבתים שלנו לא הייתה מערכת ביוב, מים זורמים, חשמל )חוץ מדירה אחת של בעלת הבית העיקרית(. בתי שימוש נמצאו בתוספות בניה מעץ הצמודות לקיר האטום של בית הדירות. זה היה סך הכל ארבע תאים פתוחים, לא נסגרים, שאמורים היו לשמש 61 נפשות מבוגרים וילדים. מאד לא נוח, במיוחד בלתי נסבל בחורף כאשר הכל קפא. שם גם נמצא ארגז לזבל שמפעם לפעם רוקן. גן עדן לעכברושים, גהנום לבני אדם. באר עומק שהייתה קיימת מזה שנים הייתה בלתי פעילה ואת המים היו צריכים להביא בדליים ממשאבת רחוב שהוקמה לא מזמן כחלק ממערכת מים ציבורית, בצד שני של רחוב סובייסקי.)Sobieski( שתיים עשרה הדירות בקומפלקס הזה היו שייכות למשפחת רץ.)Ratz( הדירה שלנו נחשבה כדירת שני חדרים עם מטבח, למרות שהמטבח הופרד על ידי מחיצת עץ מאחד החדרים. 7PAGE
רץ בחדר המדרגות המשותף, שלא ננעל בלילה, אחת ממשפחות רץ תפסה חדר עם מטבח. גר שם אחד מאבותיו "הקדמונים" של המשפחה הזאת, יהודי דתי עם זקן ופאות. היו לו בת ובן נכה )על קביים(. שני בנים אחרים, סוחרים מצליחים, היו בעלי משפחות משלהם מחוץ לבית. בן רביעי, גם מזוקן ועם פאות תפס מטבח באותה הדירה, יחד עם אשתו וילדו, הוא נחשב כבשה שחורה במשפחה. מסוכסכים באופן קבוע, מעולם לא דיברו זה עם זה. במה עסק וממה חי "הקדמוני" של החלק הזה של משפחת מעולם לא הצלחתי לברר. אני יודע רק, שאת רוב זמנו בילה בבית כנסת. הבן הזה, "הכבשה השחורה" היה קונה שקים ישנים, מתקן אותם ומוכר לסוחרי תבואה שונים. היה להם ילד קטן, אנמי, פורק עול בצורה בלתי נסבלת שהציק לשני הוריו בצורה רצינית. הבן הרביעי, הנכה, היה בעל דוכן פרות, לפעמים בימי שישי היה מוכר דג ל-"שאבעס". הבת לא עבדה, היו לה נטיות להפוך לרווקה זקנה ומשיכה לשמאלנות. האב הזקן מת עוד לפני המלחמה מאורמיה או פרוסטטה )אז, כנראה, לא ידעו בדיוק מה זה(. הכיבוש הגרמני משך לתהום את כל המשפחה, עד האחרון שבהם. באותו חדר מדרגות, בעליית הגג, בחדרון אחד קטן, גר "מעלאמעד" זקן שלימד ילדים בבית הספר הדתי: "תלמוד תורה", עם אשתו ובנו, שהיה אב לשני בנים בגילי. האם עזבה אותם ועברה לגור עם גבר אחר. כל המשפחה, חוץ מאחד הבנים, נרצחה בימי הכיבוש הנאצי. בחדר המדרגות השני של אותו הבית, בדירה דומה לשלנו גרה משפחת קורנבליט.)Kornblit( אב ואם, עם שני בנים ובנות משפחה זו נמנתה על המבוססים כלכלית. האב והבן היו מוזיקאים, הבן השני, המבוגר יותר, היה רואה חשבון, אחת הבנות הייתה פקידה, דבר שהוערך מאד בזמן ההוא בחברה היהודית, הבת השניה עזרה לאמה בניהול משק הבית, הבת הבכורה התחתנה בצורה מוצלחת ועברה לגור בעיר סמבור.)Sambor( משפחה זו ראתה את עצמה במעמד גבוה יותר, והתייחסה בהסתייגות לשאר הדיירים. הבן: מניו )Menio( ימים שלמים התאמן על כינור בנגנו מנגינות נפלאות. האב, אני משער, נמנה על מוזיקאים מובטלים. פעם לימד שיעורים פרטיים בנגינה על כינור, ואחד מתלמידיו היה, כנראה, גנרל לעתיד של הצבא הפולני: טוקז'בסקי.)Tokarzewski( את מניו פגשתי מתישהו בשנות השישים בניובורגץ, מדינת ניו יורק. אחר כך הוא עבר לפלורידה. כל המשפחה, חוץ ממניו נרצחה בזמן הכיבוש הנאצי. באותו חדר מדרגות גרה משפחת פסטמן )אידלסהיים( Eidelsheim(,)Fastman, דודה הניה )Henia( עם אמה החרשת והקשישה ועם ביתה דורקה,)Dorka( קופאית בפרופינאציה,)Propynacja( מקום בו עבד פעם אבי )כאמור, אין לי מושג מה זה "פרופינאציה" המתרגם(. לדודה הניה היו גם שני בנים שהתגוררו באופן קבוע בווינה. הם היו קרובי משפחתנו מצד אבי )לכן הייתי פונה אליה: "דודה"(. דורקה התחתנה עם עורך דין מטורקה,)Turka( ושם לאחר מכן התגוררה. הסבתא הקשישה נפטרה עוד לפני המלחמה. שאר המשפחה, חוץ מאלה שבווינה נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי. בעליית הגג של אותו חדר המדרגות גרה משפחת פנרשטאיין )Fenerstein( אם לשתי בנות וסבתא לנכדה: מלכה.)Malka( אחת הבנות עבדה בבתי הזיקוק "גאליציה",)Galicja( היא התחתנה עם עובד "גאליציה", אשר התגורר אצלם. איך הם יכלו להצטופף באותו חדרון קטן? הוא, והנכדה מלכה שרדו את המלחמה. כל השאר נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי. )בימי הסובייטים מלכה השלימה קורסים של נהגי רכבות ועבדה כנהגת קטר(. 8PAGE
כל הבלוק שלנו )נקרא לזה כך( היה הבעלים של מרתף משותף בחדר המדרגות, מרתף, בו החזיקו חמאה, חלב מוחמץ )היום: יוגורט המתרגם(, ומוצרים אחרים. באביב ובסתיו המרתף היה מוצף ע"י מי תהום שעלו. משותפת הייתה גם עלית גג ששימשה לייבוש כביסה. בסחיבת דליי מים והבערת אש במטבח בשבתות וחגים עסק איכר זקן מהכפר הסמוך לדרוהוביץ': פטרוש.)Petrus( בימי מלחת העולם הראשונה שירת בצבא הקיסרי ועד עכשיו לבש מעיל צבאי, צבעוני, יחד עם כובע של רועי צאן, מצץ את מקטרתו ללא הפסק, מקטרת שמולאה במי יודע מה )לפני מלחמת העולם ה- 1 אזור זה היה שייך לממלכה האוסטרו-הונגרית שירת את דודה הניה והסבתא הקשישה, הן, מצדן, כל הזמן האכילו אותו. משפחה שניה, וחשובה בחדר המדרגות הזה היתה משפחת זלאטקיסוב,)Nachman( אשתו גייציה )Gijcia( )ממשפחת רץ(, הבת מלכה המתרגם(. בחריצות יתר הוא.)Zlatkisow( נחמן (Malka( ובן מנדל,)Mendel( בן מבוגר יותר גר עם משפחתו בלבוב. נחמן סחר בחיטה, ובחדר המדרגות הזה ששימש כמעבר היו לו שני תאים ננעלים ששימשו אותו כמחסן. מלכה כנראה עזבה את הבית מוקדם מאד )איכשהו אני לא זוכר אותה(, נסעה לוורשה ללמוד, ואחרי כן נסעה לפלסטינה. מנדל עבד, ואולי היה גם שותף, בבית חרושת לסוודרים. חוץ מזה הוא עסק בהרכבת אופניים לחנויות ספורט שונות )בעצמו גם היה ספורטאי(. גייציה מתה בתחילת שנות השלושים, מנדל נרצח בסערת המלחמה. את נחמן רצחו הגרמנים. באותו חדר מדרגות, בחדר לא גדול וחשוך, ללא חלון גרה מימי תמי (Temy( Mimy כנראה קרובת משפחה של משפחת רץ. היא עסקה במכירת סוכריות ועוד דברים מהסוג הזה. ממה היא חיה? מי יכול לדעת? היא מתה מתישהו בתחילת שנות ה- 91. לחדר הזה נכנס זוג בלי ילדים. הם פרצו חלון לחצר. היא מכרה כעכים )precle( על כן כונתה "פרצלרקה". היא היתה הולכת עם סל למשרדים שונים, שם היו לה לקוחות קבועים. הזוג הזה גר שם עד לפריצת המלחמה הסובייטית-גרמנית )1141 - המתרגם(. הם נרצחו במהלך הכיבוש הנאצי. בצד השני של הבית הזה חדר המדרגות היה אטום, אבל מהדירה הראשית היתה יציאה ישירה לרחוב סובייסקי. את הדירה הזאת אויש על ידי קרובי משפחת רץ: האישה, סבתא קשישה הנימינדל,)Chanymyndl( כמעט לגמרי עיוורת עם בעלה האופה. בדירה היה תנור שבו הוא אפה סוג של לחם "סופר דופר", הרבה יותר יקר מלחם רגיל והיה מחלק אותו ללקוחות קבועים לפי הזמנה מיוחדת. לפי מראהו הלחם היה מאד מפואר וכנראה מאד טעים. אני מעולם לא טעמתי אותו כי לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות כאלה. אנחנו היינו רגילים לאכול לחם רגיל ובנוסף לזה, יבש כי היה זול יותר. יחד עם הזוג הזה גרה בתם עם שלושת ילדיה: איז'ו ונושקה התאומים ובת צעירה יותר, סבינקה Sabinka(.)Izio, Nuska, הבעל של הבת, אבא של שלושת הילדים האלה, גר בדירה הצמודה שלפני כן הושכרה לתנועה הציונית "השומר הצעיר". במה הוא עסק בדיוק - אני לא יודע. בכל אופן, עשה את עצמו פקיד )תמיד היה הולך עם תיק(. איז'ו, שהיה חבר שלי, יחד עם אחותו התאומה למדו בגימנסיה פרטית בלאט.)Blat( ההורים של איז'ו היו מאד לא מרוצים מהחברות שלנו. יכול להיות שבגלל שהמשפחה שלנו נחשבה שמאלנית. איז'ו היה תלמיד מחונן, בעל אופקים רחבים יחסית לגילו. חוץ מזה הוא למד עברית אצל מורה פרטי, וכבר אז שלט בעברית ברמה של שיחה. עד כמה שאני זוכר, הוא לא הורשה להשתייך לשום תנועת נוער. בתחילת שנות ה- 91 מת הסבא ונשארה הסבתא העיוורת. מהתקופה הזאת אני זוכר את האירוע הבא: בזמן שיפוץ התנור אצל הסבא 9PAGE
נעשו גם שינויים בארובה שעל הגג. כנראה שלבנים מסוימות בארובה הזאת הונחו בצורה רופפת, בלי בטון. באחד מימי שני היתה רוח חזקה מאד שהפילה את אחד הלבנים. הלבנה נפלה בדיוק על איכר שעבר במקום וחתכה לו חצי סנטר. הדם הציף את פניו ובקושי הצליחו לעצור את הדימום. מיד התחיל משא ומתן והאיכר פוצה במטבע של שני זלוטי. כולם היו מרוצים וחשבו שכך העסק הסתיים. הסתבר שכלל וכלל לא! בסוף היום האיכר הופיע שוב, הפעם עם "יועצים" ודרש עשרים זלוטי נוספים, אם לא יקבל אותם הוא ילך למשטרה ואז זה יעלה הרבה יותר. אחרי ויכוחים רבים הסכים לבסוף לעשר זלוטי. כך נגמר הסיפור לשביעות רצון כולם. אחרי הכל הסנטרים של האיכרים לא כל כך יקרים. עם זאת לבעלי הבית היה מזל שזה לא קרה לאיש מקומי, כי אז זה היה עולה להם הרבה, הרבה יותר. את המלחמה שרד רק איז'ו. השאר נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי. איז'ו הגיע לישראל לפני כחמש שנים מקנינגסברג שבפרוסיה המזרחית, מקום בו התיישב אחרי המלחמה. שם הוא התחתן ועבד כמורה לשפה הגרמנית )בשביל מה? הרי גרמנים כבר לא היו שם(. היה לו שם משק משלו עם חלקת אדמה, פרה וכו'. כאן הוא פנסיונר, גר בבאר שבע לא רחוק מבתו. באותו חדר מדרגות גרה משפחת ארליך, זוג ושני בנים: מוילך )Mojlech( וארון,)Aron( שניהם ג'ינג'ים. המבוגר יותר, מוילך, למד בגימנסיה מסחרית. ארון למד באותו בית ספר איתי, שנה מתחתי. להורים היתה "באסטה" במה שנקרא "השוק הקטן" Rynek( )Maly בו מכרו קמח, סוכר, כוסמת וכו'. הדירה שלהם היתה בנויה למעשה מחדר אחד שנחצה על ידי קיר עץ למטבח. אני זוכר שפעם אחת בדירתם, הדוד שלהם חתך לעצמו את גרונו ואת הורידים בפרקי שני הידיים. הוא הובהל לבית חולים, שם סיים את "יצירתו" בקרעו את התחבושות, אחרי יומיים או שלושה, מת סופית. הסיבה לכך היתה כנראה אהבה נכזבת. מה לעשות, כנראה בימים ההם בני אדם היו קרוב לודאי יותר סנטימנטליים ואבירים מאשר היום, גם היום הורגים, אבל לא את עצמם אלא את החצי השני. שני האחים שרדו את המלחמה, ההורים נרצחו על ידי הגרמנים. בחלק הזה של הבית, מהצד של רחוב סובייסקי, היתה סנדלרייה של הסנדלר המקומי, הוא העסיק שוליה, בחור פרוע עם נטיות להתפרצויות. פעם אחת אפילו ניסה לדקור בסכין את הבוס שלו, לא כל כך ברור לי על איזה רקע, אבל כנראה היה זה עניין כספי. הסנדלר נרצח על ידי הגרמנים. השוליה שרד את המלחמה וכנראה גר באוסטרליה. מסנדלר הפך לטבח. זה הכל בנוגע לקומפלקס המגורים שלנו. אם הזיכרון לא יבגוד בי, הייתי רוצה קצת לתאר את האזור הצמוד למקום מגורי. אתחיל מבית הדירות של נאפ.)Napp( גרו שם רק יהודים, לרב עשירים. לא יהודי יחיד היה שומר הבית שגר בחדר שירות בלי חלונות. מהצד החיצוני, ברחוב סובייסקי היו שתי חנויות, אחת מהן שימשה כמספרה של שפירו. בשנות ה- 91 אדון שפירו זכה בהגרלה ממלכתית, קנה לעצמו בית ושם סידר לעצמו את המספרה. החנות השנייה היתה חנות לדברי ספורט. בעלי החנות הזאת היו שני האחים היימן )Heiman( שגרו באותו בית הדירות בקומה האחרונה. אחד האחים היה בעל מבנה גוף אתלטי ועסק באתלטיקה קלה. מהחצר שלנו, בזמן הגשם, תמיד יכולתי לראות איך אדון היימן מתיז על עצמו מי גשם, שעבורם בנה לעצמו 11PAGE
במיוחד מרזב מפח. מר היימן היה חבר פעיל באיגוד התעמלות וספורט "ביתר". האח השני לא התעסק בספורט. החנות היתה ממלכתו. אב לא היה, היתה רק אם שמאד דאגה לשני בניה. בקומה ראשונה גר רופא ד"ר זוסמן )Susman( עם אשתו, בתו וכלבו, פודל לבן. תמיד לפנות ערב היה מטייל עם הכלב. איזה רופא הוא היה - איני יכול להגיד. אנחנו לא היינו מטופלים שלו כי לא יכולנו להרשות לעצמנו רופא פרטי. באותה הקומה גרה משפחת שוורץ, בעל ואישה עם בת ובן. לאדון שוורץ היתה חנות בדים. בנם שנסע לפלסטינה התיישב בקיבוץ תל-יצחק, באמצע הדרך, בין חיפה לתל אביב, שם הוא מתגורר עד היום, רק שאת שמו שינה שוורץ לברוך שרוני. לבית המגורים נאפ היתה תוספת בנייה בה התגורר נוטי קפייבום Kafejbom( )Nuty ה"מאכער" של הקהילה, עם בנו הרווק מכלן.)Mechlen( באותו מפלס, מעט רחוק יותר גר אחד מסוהרי בית המעצר ברחוב סטרייסקה,)Stryjska( עם אשתו וילדיו. אמא שלנו היתה נותנת לאישה עצות גניקולוגיות ופעם אחת, עד כמה שאני זוכר, אפילו יילדה אותה. זה נתן לנו פרוטקציה מסוימת אצל הסוהר, דבר שבזמן ההוא היה נחוץ לא פעם. חצי קומה למעלה היתה מערכת חדרים שהושכרה לארגונים או התאגדויות שונים. בזמנו היה שם איגוד מקצועי של ספרים ואני אפילו זוכר איך ארגנו ונהלו משם שביתה של הענף. אחר כך התמקם שם ארגון של הנוער הציוני. בקומת הקרקע של תוספת הבנייה הזאת, היתה מאפייה לא פעילה, שהופעלה עם פריצת המלחמה, בספטמבר 1191. לחצר הפנימית של המבנה היו מגיעות, פעמים רבות, כל מיני להקות מאולתרות של נגנים וזמרים ש"ייצרו" שירים צובטי לב. דיירי הבית היו יוצאים למרפסות להקשיב באמפתיה לאומנים מעוררי רחמים אלה והיו זורקים להם פרוטות עטופות בנייר. לחצר שלנו, להקות מן הסוג הזה, מעולם לא הגיעו. גם מפני שהציבור היה שונה, חסר רגש למאמץ אומנותי וגם הפרוטות לא היו בעודף כדי שיהיה אפשר לזרוק אותם. עד כמה שידוע לי, מהדיירים היהודיים של בית הדירות נאפ, איש לא שרד חוץ מבניו שוורץ, אותו כבר הזכרתי. לחלק מדיירי החצר שלנו היו תאי עץ לאחסון חומר בעירה לחורף. את העץ היו קונים אצל איכרים, קשור בצורת אלומות או גזרי עץ גדולים שהיו מנסרים וחוטבים לגזרי עץ קטנים יותר. לעבודה זאת פעמים רבות היו מפעילים קבוצות של אנשים צעירים, יהודים, במסגרת מה שנקרא ה"הכשרה". הם היו מכינים את עצמם לעבודות פיזיות עתידיות בארץ ישראל. לא פעם היו אלה נערים מבתים טובים ומבוססים שלא היה חסר בהם דבר. ככה זה, פעם היה קיים סוג כזה של אידיאליסטים. היום קוראים עליהם רק בספרים ושרים עליהם שירים. כמו שכבר הזכרתי, החלק השני של החצר שלנו נסגר על ידי קיר אטום של בית. החלונות והכניסות של הבית הזה היו מצד של רחוב מהודר, רחוב פילסודסקי. גרו שם אנשים עשירים: רופאים, עורכי דין ונציגים אחרים של החברה הגבוהה של דרוהוביץ'. ביציאה מהחצר שלנו היה שער מעץ בעל שתי דלתות, דרכו יכלו להיכנס ולצאת עגלות סוסים. השער הזה היה צמוד לבית משפחת טטרסקי,)Tatarski( לאומנים אוקראינים קיצוניים ומפורסמים, אנטישמיים ואנטי פולניים. היתה שם גם נפחיה פעילה באופן קבוע. מישהו מהמשפחה עסק בנפחות. בבית שלטה טטרסקי הזקנה. אחד הבנים היה חולה שחפת, הוא ישב כל הזמן ליד חלון פתוח והיה יורק את ריאותיו לרחוב. אותנו, הילדים, הקטע הזה של הרחוב הפחיד והיינו עוברים אותו מהר בריצה. אחד האחים, בוגר הטכניון של לבוב, 11PAGE
מהנדס, היה אחר כך, בזמן הסובייטים, מרצה בבית ספר טכני. תמיד בחופש היה מגיע אח אחר עם ילדיו שהיה מורה בבית ספר אוקראיני. אצלם מצא פינה גיבן, פדיה,)Fedia( דומה מאד לגיבן מנוטרדאם, קוואזימודו. הוא היה מתגרה בילדים ורודף אחריהם. בדירת טטרסקי גר גם מכוון פסנתרים עיוור שהיה מלווה תמיד על ידי בחורה צעירה. הוא הלך עם משקפיים כהים ופעמים רבות היה בודק מה השעה בשעונו עם המכסה. אותנו, הילדים, השעון הזה מאד סיקרן. בעליית הגג של הבית הזה גרה משפחה יהודית ליברסברט,)Liberswert( אם ללא בעל עם בת ומספר בנים. אחד מהם היה חבר נאמן של אחי שמעון. הוא היה שמאלני, היה לו קול טוב מאד ואולי בגלל השמאלנות הזאת הפך לעוזר חזן בבית כנסת. לאח הבכור היו כשרונות אומנותיים בציור. באחד הספרים מצאתי שברונו שולץ נתן לו מכתב המלצה לאחד המכרים שלו בפאריס. גברת ליברסברט היתה פעם בעלת עגלת באסטה עם ממתקים ב"שוק המרכזי". את המלחמה שרדה רק הבת. גורל השאר לא ידוע לי, קרוב לודאי שנרצחו בזמן הכיבוש הנאצי. בהמשך לצד שלנו ברחוב סובייסקי, היה בית מגורים לא גדול, הצמוד לבית נאפ. זה היה מחסן קש ושיבולת שועל השיך למשפחת מורגנשטרן.)Morgenstern( במחסן עבדו האב והבן. האם ניהלה משק בית בדירה שנמצאה בעומק החצר. בשביל הקש ושיבולת השועל היו באים בעלי עגלות מסוגים שונים. משפחת מורגנשטרן נחשבה אמידה והם חיו חיים טובים. על הבן היו שמועות שהיה חולה ריאות וכנראה היה מרפא את עצמו בעזרת שומן של כלב. פעם אחת, כששני הגברים היו עסוקים במחסן והאם היתה לבד בבית, התגנבו פנימה שודדים, סתמו את פיה בעזרת כביסה רטובה והתחילו לסרוק את הדירה בחיפוש כסף מזומן ודברי ערך. איך זה נגמר? אני לא יודע בדיוק, היא כנראה הצליחה לירוק החוצה את מחסום הפה ולהקים צעקות והשודדים הלא יוצלחים ברחו בפאניקה. יש לציין שבזמן ההוא, לרב לא היו רוצחים קורבנות של תקיפה, כמו שקורה היום. אם אינני טועה, כל המשפחה לא שרדה את המלחמה. בהמשך לעסק של מורגנשטרן היה מיגרש של פסולת ברזל ישן, סמרטוטים, שברי זכוכית, ועוד "טובין" מהסוג הזה, דברים הנקראים היום: חומר מיחזור. הבעלים היו אב )יהודי אורתודוקסי עם זקן( ובן - וואגסשאל.)Wagschal) בשונה מאביו, הבן היה גנדרן חבוש כובע "בורסלינו" )כובע רחב שוליים( ולבוש חליפה תפורה לפי מידה. היו להם ספקים קבועים משלהם שסיפקו להם את הסחורה בעגלות סוסים מהעיר והכפרים. גם אנחנו, הילדים לפעמים אספנו פסולת מהסוג הזה כדי לקבל תמורתה מספר אגורות. לרוב זה היה מסתיים בכך שאחד הבעלים היה לוקח את הסחורה שנאספה בעמל רב, ומבלי לשקול אותה, שופך אותה על ערמה כללית תוך כדי צעקות: " עופו מפה לפני שאתעצבן, כל זה גנוב אצלי!". לא קשה לדמיין מה חשנו בנפשות הילדותיות שלנו על שני הקפיטליסטים הנצלנים והמגעילים. אני רק יכול להוסיף שאם המשאלות שלנו המכוונות אליהם, שלא נאמרו בקול, היו בעלות עוצמה כלשהי, אז שני הנצלנים המגעילים האלה היו צריכים ליפול מתים לנגד עינינו. בהקשר לוואגסשאל הצעיר, אני נזכר באסון שפקד אותו בשנת 1191 בזמן השהות הקצרה של הגרמנים בעיר שלנו, )בספטמבר 1191 הגרמנים כבשו את כל פולין, אך שבוע או שבועיים אחרי כן הם פינו את החלק המזרחי של פולין, דרוהוביץ' בתוך זה, ומסרו אותו לרוסים, בהתאם לחוזה המפורסם: "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב", כל זאת עד לפלישה הגרמנית לברית המועצות בקיץ - 1141 12PAGE
המתרגם(. ובכן, לדירתו הפרטית ברחוב פילסודסקי נכנסו כמה חיילים גרמנים ובאונס קבוצתי, חייתיי חיללו את הגברת וואגשאל המסכנה. בעלה לא היה אז בבית, אחרת הדבר היה מסתיים במותו הודאי. אחרי המקרה הזה אמא שלי הייתה באה אליה כמיילדת כדי לעזור לה מבחינה גינקולוגית ולהקל, עד כמה שזה אפשרי. כל המשפחה הזאת נרצחה בזמן הכיבוש הנאצי. בסמוך למגרש של פסולת ברזל היה בית עם ריצפה מאדמה מהודקת בחדר מדרגות. הגג היה מחורר, ובלילה אפשר היה לראות דרכו ירח וכוכבים. לא ניתן לתאר מה קרה שם כשירד גשם. גרה שם משפחה, את האישה כינו "מאיימעטל" )Majymetl( ואת הבעל "תופר תכריכים",)Tachrijchymsznado( הכינוי בא מפני שהיה תופר את הבדים בהם היו קוברים יהודים. הוא תמיד היה משוויץ שעוד אף לקוח שלו לא הגיש שום תלונה ולא בה בטענות. הוא חבש מגבעת מימי פראנץ יוזף, ותמיד מצץ קנה-מקטרת. היא, מאיימעטל, הייתה מוכרת תרנגולות שחוטות ב-"שוק הקטן". בחורף החזיקה בין הרגליים מה שנקרא: "פאייערטופ" )fajertop( - כלי עם פחמים לוחשות. מהסיפורים שלה אפשר היה להסיק שלפעמים נדף שם ריח חשוד. סופר שיום אחד הופיע אצלה בבית גובה מסים ומהדלת צעק: "הראי לי, גברת, כל מה שיש לך!". בלי לחשוב הרבה היא הסתובבה לאדון עם הגב והרימה את שמלתה עד הצוואר. הוא נבהל כל כך, עד שעף משם, כמו ירוי מתותח, ויותר לא הראה שם את פרצופו. היה להם גם בן עם משיכה לפוליטיקה. שני ההורים נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי. על בנם לא שמעתי מאומה אחרי המלחמה. אחרי הבית הזה הייתה, מה שנקרא: "ליקה" )lyka( )? המתרגם( שהובילה למטה, "לשוק הקטן". לליקה הזאת, מצד רחוב סובייסקי היה צמוד מבנה חד קומתי המיועד רק לחנויות. היתה שם, בין היתר, חנות לאביזרי עישון וממתקים, שהיתה שייכת לאדון בשם רודרפר.)Ruderfer( אחת האחיות של האדון הזה קשורה לסיפור סנסציוני הבא: מסיבות כלשהן, כנראה רומנטיות, האחות הבוגרת הרעילה את עצמה בעזרת איזושהי תרכובת של גופרית. לנו, הילדים, סיפרו גרסה תמימה שהייתה זו גופרית שקולפה מראשי גפרורים. מה לעשות, הילדים האמינו בזה. והמבוגרים? אולי לא? היא נלקחה לבית חולים, שם מתה אחרי זמן קצר. כנראה זמן קצר לפני מותה הסתובבו סביבה נזירות-אחיות מטפלות והמירו את דתה לקתולית-רומית. אם ניקח בחשבון שבחייה לא הצליחה כלל לחטוא כלפי דתה החדשה, אפשר להתייחס אליה כלקדושה, ומסיבה זו מקומה בגן עדן של מעלה מובטח. היטבילו אותה בשם: מאריה, ובכל רחבי העיר הדביקו מודעות אבל עם סימן צלב, והתכוננו לקבור אותה בבית קברות קתולי, בהתאם למנהגים הנוצריים. לכל המשפחה, ולחברה הדתית בעיר שלנו הייתה זו טרגדיה נוראה. הסתובבו אפילו שמועות שהתארגנה קבוצה כלשהי, שהייתה אמורה, כביכול, לגנוב אותה מבית החולים, ולטמון אותה בבית קברות יהודי, לפי דת משה. לא עזרו בכי, צעקות, התערבות הרבנות ומשא ומתן עם ההנהגה הנוצרית. קברו אותה בהתאם למנהגים הקתוליים. לאחר זמן מה הפרשה נדמה, והחיים חזרו למסלולם בדרוהוביץ' שלנו. אח ואחות של מאריה הקדושה שרדו במלחמה. אולי בכל זאת, במידה מסויית, עזרה להם הפרוטקציה השמימית של אחותם הקדושה. כי היהודים מעולם לא היו בעלי קשרים ויחסים כאלה, לא בשמיים, ועל אחת כמה וכמה - על הארץ. היהודים תמיד היו מעונים, ולפי הדוגמות הנוצריות, עד עולם היו צריכים לרצות את עונשם על החטא הקדמון של דחית תורתו של ישו ואי גינוי הרומאים, 13PAGE
אלא עשו אפילו להפך: שמחו בשל צליבתו. בגלל החטא הקדמון הזה, אנחנו, בני הזמן הזה, צריכים לשלם ביוקר. אפילו היום, כאשר יש לנו כבר מדינה משלנו. סובלנות לאמונות אחרות מעולם לא היה לנו בעודף. לעומת זאת, טענות אליהן היה לנו בשפע. בצדו השני של רחוב סובייסקי נמצאו נכסים של "שבט" משפחת הופפינגר.)Hopfinger) הדמות הבולטת ביותר בשבט זה היה אייזיק.)Ajzyk( נמוך, מרכיב משקפיים, בעל גיבנת מקדימה ומאחורה. הם היו בעלי חנות לדברי ברזל, עם שלט גדול עם השם "אייזיק". החנות הייתה מאד משגשגת. חוץ ממנו היו עוד שני אחים: יונאס ומעחל Mechl( )Jonas, עם משפחותיהם. בקומפלקס מולנו גרו רק אייזיק ויונאס עם המשפחות. מעחל בנה לעצמו בית נפרד במה שנקרא "שראיירובקה" )Schreierowka( )אין לי מושג מה זה המתרגם(, שם גר עם משפחתו ועוד השכיר מגורים לאחרים. אייזיק, חוץ מהחנות היה עסקן קהילתי חשוב. ומילא גם תפקיד של גבאי "בבית הכנסת הגדול". הוא היה אב לשלושה ילדים: רוז'קה, יולקה, אנז'ה )בת גילי( Andzia( )Ruzka, Julka, אותה כינינו "מצצית" )בלי הפסקה היתה מוצצת אצבע(. ממשפחתו של אייזיק איש לא שרד את המלחמה. יונאס היה דמות, לאמיתו של דבר, חסרת צבע. הוא עצמו לא שרד. מה קרה לשני ילדיו - אינני יודע. מספר משפטים יש להקדיש למעחל. בסביבה שלנו קראנו לו: מעחל-בריון בגלל כוחו ואומץ ליבו. הייתה לו בת, סטלה, בן, איגנס בגילי ושני בנים בוגרים יותר: מונדק )מרקוס( ויולק ( Mundek, Stela,.)Julek מונדק היה בוגר יותר. בעקבות האב שניהם היו מאד לוחמניים, כל הסביבה - יהודים ולא יהודים לא העיזו להתגרות בהם. מונדק שיחק כדורגל, תמיד בהגנה, תחילה במועדון הספורט: גביאזדה" )כוכב המתרגם( שנסגר מאוחר יותר במצוות השלטונות כי התעסק יותר מדי בפוליטיקה. מונדק, עם שניים מחבריו עבר למועדון מתחרה "ביתר".)Betar( תומכי ה-"גביאזדה" בעלי נטייה שמאלנית, ראו בזה בגידה. הם הלכו למשחקי "ביתר" שם שיחקה השלישייה, אבל כבר בצבעים שונים, של "ביתר", בעיקר כדי להפריע להם. זמן מה לאחר מכן, קבוצה כלשהי מתומכי "גביאזדה", "ניפחה" במכות בצורה רצינית את מונדק באיזה פינה חשוכה. במשך תקופה מסויית הוא הסתובב עם ראש חבוש בתחבושת. יתכן, שהאח הבוגר שלי, שלומקו לקח בזה חלק. פעם אחת אחי השני, שמעון, מילא דלי מים ליד המשאבה. במקרה, שני צעדים מחנותו של הופפינגר, נתקל במעחל. הוא החליפו באחי שלומקו, העיף לשימון אגרוף בעין. כנראה פגע בעצב כי כל השנים שלאחר מכן העין הזו דמעה. היה הליך משפטי, אבל, להם בכל זאת, הייתה פרוטקציה טובה יותר מזו שלנו, כי לנו לא היתה בכלל. אני לא זוכר כיצד הפרשה הזו הסתיימה, בכל אופן לא לטובתנו. שמעון היה, במקרה זה חף מפשע. מסיפורי אנשי דרוהוביץ' אני יודע שמעחל התנהג בצורה מאד אמיצה בימי הכיבוש הנאצי. אוקראינים מקומיים כלשהם שהיו מסוכסכים אתו מלפני המלחמה חיפשו נקמה ובאו להרוג אותו. הוא לא התמסר כל כך בקלות. הגן על עצמו בעזרת שרשרת כבדה, וזאת באומץ רב, הם לבסוף התנפלו עליו, כי היו כמה והכו אותו עד מוות. הוא לא נכנע בקלות, ועל כך מגיעה לו אחרי מותו הערכה. מונדק ויולק שרדו את המלחמה. שאר המשפחה נרצחה ע"י הפושעים הגרמניים. דמות אחרת, מעניינת שהתגוררה בביתם של הופפינגר היה יהודי זקן עם פאות וזקן. כינו אותו "טרסידיקיו ינק'לה". הכינוי בא מהעובדה שכל הזמן הוא היה מנענע בראשו ובכתפו מימין לשמאל ולהיפך. הוא היה חזק מאד במה שקשור לספרי הקודש, היה לו, יחד עם זאת זיכרון פנומנלי, הוא ידע 14PAGE
בעל פה מי, איפה ומתי נולד, מתי מת, היכן הוא קבור ומתי צריך להגיד עליו קדיש. היה גר עם שתי נשים, אני לא יודע מי משניהן הייתה אשתו, היו שם גם שני בחורות בגילי, בנות של מי? אני לא יודע. איש מהמשפחה הזו לא שרד את המלחמה. ברחוב שלנו, סובייסקי, לא היה אספלט ואחרי הגשם היה הבוץ בלתי עביר. כדי להגיע לצד השני של הרחוב היה צורך ללכת לרחוב סטרייסקה )Stryjska( )שם היה אספלט, וגם פנית פרסה(. כ- 91 מטר מנכסי משפחת הופפינגר היה רחוב פנימי רק להולכי רגל, שהוביל למה שנקרא: "בית הכנסת הקטן". משם אפשר היה להגיע ל"בית הכנסת הגדול". בתים בסביבה הזו יצרו ריבוע עם חצר פנימית, הבתים היו מאוכלסים בדלת העם, אם כי היו גם כמה משפחות שמצבן היה פחות או יותר סביר. החצר, יחסית גדולה, אבל קצת משופעת, שימשה, למרות חוסר שביעות רצונם של התושבים, כמגרש כדורגל. ככדור, לרוב שימש בלון ילדים, בעל קוטר של לא יותר מ- 11 סנטימטר, או, פשוט "סמרטוטון" )אגד של סמרטוטים הקשורים יחד המתרגם(. כדורגל אמיתי היה בלתי ידוע באזור הזה. חוץ מזה, אם התושבים סבלו כדור קטן או "סמרטוטון", אז לכדור רגיל לעולם לא היו מסכימים. הם פחדו על שמשות החלונות. מספר משפטים על אחת המשפחות ה"חשובות", זה היה גם סוג של שבט, משפחה אחת משותפת, ששמה האמיתי מעולם לא ידעתי. כולם הכירו אותם בכינוי: "קאק".)Kak( בשפה הפולקלוריסטית, האידישאית היו לזה משמעויות שונות. מקור הכינוי יכולה היתה להיות המילה "קאקא" או פשוט "חרא", איך שכל אחד רוצה. עובדה היא שכולם בכל מקום הכירו אותם כ"קאק", וזאת עשרות רבות של שנים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. כך, איכשהו, הכינוי כל כך דבק בהם שהם לא נעלבו מזה. אגב, בחלק זה של העיר לכולם היו כינויים כלשהם ולעיתים רחוקות היו נעלבים מכך, הדבר הזה הלך אחריהם עד הקבר ולפעמים רק אז היה מתגלה איך קראו לבן-אדם. במקרים רבים הכינוי בא מאילן יוחסין או משלח יד, מאיזשהו פגם גופני או ממקום המוצא. לפעמים זה בא מאירוע גורלי. במילה אחת פולקלור שלם. בחזרה לשבט "קאק", יש למנות את השמות הבאים: שפרינצי קאק )היא חשובה ביותר, מלכת ה"שבט"(, מנדל קאק, חזקאל קאק, ביני קאק, פראדל קאק וכולם ביחד "בני קאקיס" )כך במקור, בהמשך הכותב מסביר את משמעות המילה העברית: "בני" המתרגם( Kak(,Mendl Kak,Szpryncy,Fradl Kak,Byniy Kak,Chaskel Kak.)Bnei Kakiys על בעלה של שפרינצי לא ידעתי דבר. כנראה מת עוד לפני שנולדתי. אף על פי כן סיפורים רבים הסתובבו עליו. להלן כמה מהם: במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר קוזאקים נכנסו לעירנו, נכנס קוזאק אחד תועה כרוח סערה לביתה של שפרינצי ושאל ברוסית: "קאק ואשה פמיליה?" יש לדעת שברוסית למילה "קאק" יש משמעות שונה לגמרי מאשר בשפה האידית. ברוסית "קאק" זה "איך". העניין הוא שהקוזאק המסכן פנה בשאלה:" איך קוראים לך?". שפרינצה, שלא ידעה מילה רוסית, בשמעה את הצליל "קאק", נתקפה בזעם והתחילה לצעוק באידיש: "שיתפגרו השכנים שלנו, שילכו לכל הרוחות אפילו לקוזאקים הם היו חייבים לקשקש שמכנים אותנו 'קאק'! ". פעם אחרת, באותם הימים, כאשר הגיעה ידיעה, שהקוזאקים נכנסו העירה, שפרינצה תפסה שני דליים ריקים ונעה לכיוון הדלת בעוד היא צועקת באידיש: "תראה איזה רעם ביום בהיר יפול עליהם דבר ראשון בבוקר, אני הולכת לחצות את דרכם עם שני דליים ריקים". אז בעלה צעק עליה:"שפרינצי! כל כך הרבה פעמים אמרתי לך שלא תתערבי בפוליטיקה, את עלולה 15PAGE
להביא עלינו אסון". לפי אמונה עממית לחצות את דרכו של מישהו עם שני דליים ריקים, ועוד מוקדם בבוקר, זה כמו לראות חתול שחור חוצה לך את הדרך: אסון בטוח. מספרים שלילה אחד שפרינצה התעוררה מכאבים חדים בחזה, היא העירה את בנה מנדל באומרה )באידיש(: "מנדל, רע לי", אז מנדל צעק עליה מתוך שינה: "שפרינצו! לכי לשכב ואל תבלבלי את המוח, בזמנים אלה לכולם רע". מנדל, בנה של שפרינצה, היה גלב בבית המרחץ המקומי. באי המרחץ לעיתים קרובות "עבדו" עליו. פעם אחת כאשר הוא גילח לקוח לא יהודי, הם החביאו לו את התער. הלקוח, כבר מסובן, ותער אין. הוא מסבן אותו ומסבן, והתער איננו. הלקוח ערום, מתעצבן ומנדל כל הזמן מסבן אותו ומזמר באידיש: "פושעים, שודדים, מה אתם רוצים מחיי האומללים, תחזירו לי את התער כדי שאוכל להיפטר מהגוי. חבל לי על הגרושים האלה, וחוץ מזה אני פוחד, רחמו עלי". הבדרנים ריחמו על מנדל שהגיע לכדי בכי, והתער נמצא. היה חוש הומור ללקוחות בית המרחץ. אם כבר מדברים על בית המרחץ העירוני, אז אולי כדאי להקדיש כמה מילים למוסד הזה. קודם כל, לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו לשלם דמי כניסה. אבי לא היה הולך לשם. אחדים מחבריו המבוססים יותר, היו נלקחים על ידי האבות. לפעמים גם אני הייתי מצליח "להתפלח". חדר אדים ומיקווה )כך במקור - המתרגם( היו במפלס התחתון. בתנור היו מלהטים סלעי אבן עד שהאדימו, וכל זמן מסוים היו שוטפים אותם במים, דבר שהיה יוצר אדים. לזה היה שרת מיוחד. על הדרגשים העליונים היה קשה להחזיק מעמד. מקומות אלה היו מיועדים לבעלי שריר לב חזק. הם ישבו, צעקו אחד לשני, היכו את עצמם בחבילות זרדים מעץ אלון, ושטפו את עצמם במים קרים. בקומה העליונה של בנין בית המרחץ היה אולם נרחב לנופש. עמדו שם דרגשי עץ, עליהם אפשר היה לשכב ולנוח. הקירות מסביב היו מכוסים בארוניות בגדים. עשירים יותר יכלו לשכור, מה שנקרא "תא בידוד". היו אלה תאים ננעלים של מטר על שני מטר, עם מראה ומתלה בגדים. בסמוך, במבנה נפרד היה מזנון. מכרו שם מנות של שעועית בצלחת, מלוחה, ומפולפלת מאד, וגם מכרו בירה קרה מחבית בכוסות זכוכית גדולות.)halba( השעועית המפולפלת הזאת הייתה צריכה להגביר את הצמא, דבר שהביא רווח למזנונאי, והלקוחות השלימו נוזלים שהלכו לאיבוד בסאונה. באולם הכללי היה גם מסאז'יסט, שאת שרותיו אפשר היה לקבל תמורת תשלום נוסף. אפשר להגיד, שבית המרחץ היה מאין מקום מפגש חברתי. במידה מסויית טושטשו שם הבדלי מעמדות והשתייכות שבטית. בני אדם ערומים היו שווים. לביטוי: "בגד עושה את האדם" לא היה שימוש. רק אחרי היציאה מארמון תענוגות הגוף הזה, הכל חזר למצב היומיומי הקודם. נוכחות רבה ביותר הייתה בימי שישי. בני האדם חזרו לבתיהם רעננים יותר, והתכוננו להליכה לבית כנסת וקבלת שבת. גם ביום ראשון בית המרחץ היה פעיל, אבל כבר עם אוכלוסיה שונה. רבים אז היו לא יהודים, וכאלה שהיו צריכים לשמור על עסקים סגורים ביום א'. קטגוריה מסויית של האנשים הלכה לבית מרחץ רק כמה פעמים בשנה - לפני חגים גדולים, כמו ראש השנה, פסח, יום כיפור. ומה בשארית השנה? התרחצו בקערות, או שטפו פנים וידיים, וזה הספיק להם. "עמך" לא ידע אז מה זה מקלחת. מקלחות היו רק בבתים עשירים אחדים. אגב, אותו דבר ביחס למקררים. כל אחד שמר על מוצרי מזון שלו בשיטתו הוא בחורף תלה אותם מחוץ לחלון, בקיץ במרתפים נמוכים למי שהיה. מסעדות 16PAGE
ובארים השתמשו בגושי קרח המסופקים לפי תשלום מיוחד. כל ברכות הציביליזציה התחילו להתפשט רק אחרי מלחמת העולם השניה. בקשר למבקרים הלא סדירים בבית המרחץ, אני נזכר בסיפור הקשור באחד מהם. כל השנה הוא נהג ללבוש סוג מסוים של מקטורן על גופו, שהגן עליו מקור. פתאום נתקע לו בראש רעיון שהוא השאיר אותו איפה שהוא, או שאיבד אותו, הוא לא ביטל גם אפשרות שגנבו לו אותו )רק באיזה אופן? אם הוא כל הזמן לבש אותו, ועוד מתחת לחולצה(. פעם אחת, לפני אחד החגים הנזכרים למעלה, הוא החליט ללכת לבית מרחץ. חזר משם ברקיע השביעי, וכבר מסף הדלת צעק לאשתו: "בלימה! )קראו לה רויטע בלימי Blimy(,)Rojte אלוהינו מלא הרחמים, המקטורן נמצא!". מה שהתברר הוא שבבית המרחץ הוא התפשט ובזמן הורדת החולצה, המוחלפת לרוב בחגים, פתאום התברר: יש! כל אותו הזמן המקטורן היה עליו, על גופו, הוא לא שם לב אליו, לשינה לרוב לא היה פושט חולצה. כ- 11% מבאי בית המרחץ לא שרדו את המלחמה. כמו שכבר הזכרתי, הקטע הראשון, של הרחוב שלנו סובייסקי התחיל מרחוב סטרייסקה ואחרי כ- 911 מטר הגיע להצטלבות עם רחוב: "ד'ר לאון רייך" Reih(.)dr. Leon שם התחיל, מה שנקרא: "לאן" )Heiling( רחוב בו לעוני ולדלות יהודית היה משקל מכריע. בפינה אחת היה פונדק של היילינג,)Lan( )מכרו שם וודקה(, סוג מסוים של מקום מפגש,)zabiegalowka( מקום אליו היו קופצים איכרים שהגיעו לשוק של יום ב', לשתיה וזלילה. את בעל המקום רצחו בזמן הכיבוש הנאצי, אותם איכרים שהוא השקה בוודקה. צעיר הבנים שלמד איתי בבית הספר, כנראה, ניצל ואחרי המלחמה התגורר בניו-יורק. היו שם עוד שתי אחיות ואח בוגר יותר, עליהם לא נודע לי דבר אחרי המלחמה. בפינה הנגדית היתה מאפיה של פראיידה הלד Held(.)Frajda לרוב עבדו שם, יחסית, אנשים רבים )כנראה כ- 91 (. מפעם לפעם היו פורצות שביתות. האופים דרשו שפור שכרם. בעלת הבית עצמה, פראיידה, הייתה אישה אמיצה ובעלת יוזמה. בלי בעל )מת מזמן( ניהלה את העסק, גידלה שני בנים ובת. אחד הבנים, הבוגר יותר, אלטר,)Alter( עזר לאמו בניהול העסק. הצעיר יותר, מאיורקו )Majorku( )יותר מאוחר יוזק,)Jozek( היה תלמיד "הגימנסיה הממלכתית". אחות בוגרת, רעחה,)Recha( עוד לפני המלחמה נסעה לפריס והתגוררה שם באופן קבוע. מאיורקו-יוזק היה אדם מקסים, דבר שלא הפריע לו לנהל רומן קליל אם המשרתת שלהם, אוקראינית, כתוצאה מכך היה הריון וילד. אמא פראיידה שילחה את יוזק לפריס, לאחותו. בינתיים החל )אני לא בטוח( דיון משפטי או הליך פישור. סיפרו שאמא פריידה הייתה מוכנה לשלם לאם התינוק סכום כסף גדול, יחסית לזמנים ההם, בתנאי שהיא תמסור את התינוק לתמיד. אם התינוק, כנראה, לא הסכימה. גידלה אותו בעצמה והעניקה לו השכלה. עד כמה שידוע, יוזק לא הכיר בילד הזה ושום קשרים מעולם לא היו לו עימו. מספורי אישיות שהייתה פעם מקורבת למשפחת הלד נבע שהיא התראתה עם האם הזאת והבן אחרי המלחמה, אדם כבר בוגר, מהנדס בהשכלתו, גבר מרשים, דומה לאביו. בדיוק איך ומה - אני לא זוכר. יוזק סיים לימודי הנדסה בגרנובל בצרפת. בזמן המלחמה הגרמנים תפסו אותו והכניסו אותו לאושביץ. בדרך הוא הצליח להימלט, עזרו לו בכך חברי המחתרת הצרפתית. הצליח להגיע לשוויץ שם בילה את כל המלחמה. כאן אעבור קצת קדימה, מעבר לשנת 1191. אחרי המלחמה הוא חזר לפולין וכמהנדס חשמל היה אחד הבונים של קו מתח גבוה שלזיה-לודז, דבר תמורתו קיבל עיטור צלב הזהב. לאחר זמן מה הוא נעצר בפרשה מפורסמת של אחים פילד )Field( )הרמן ונואל פילד היו אזרחים 17PAGE
אמריקאים בעלי נטיות שמאלניות. הם נעצרו בסוף שנות הארבעים ע"י שלטונות הקומוניסטיים בצ'כוסלובקיה והואשמו בהאשמות שקריות של ריגול. הסובייטים השתמשו בהם במשפטים מפורסמים נגד ראשי השלטונות הקומוניסטיים במזרח אירופה בתחילת שנות החמישים, רבים הוצאו להורג - המתרגם(. כמעט שנה היה עצור עד לחקירה, ואחר כך שוחרר. כנראה הבחור היה בר מזל, כי בדרך כלל בפרשות מהסוג הזה היו "מפרקים" את האנשים )מוציאים להורג - המתרגם(. מאוחר יותר הוא עבד במכון לחקר הגרעין. היה נשוי לוואלדה,)Walda( היו להם שתי בנות. בורשה קיימנו קשרים חברתיים קרובים. בדירה שלהם ברחוב ווילצ'ה )Wilcza( הכרנו אנשים מעניינים רבים. ב- 1168 משפחת הלד עזבה את פולין ועברה לפריס. האחות רעחה נפטרה אחרי המלחמה בפריס. שם גם נפטרה אשתו של יוזק - וואלדה, ומספר שנים אחר כך - יוזק. בחזרה לימים ההם - אמא פראיידה נרצחה ע"י הגרמנים. האח אלטר נעלם בזמן סערת המלחמה. מאחורי המאפיה של גברת הלד, בכיוון "לאן" היה "שלאכטוז", כלומר בית מטבחיים יהודי. שם שחטו תרנגולות, ברווזים ואווזים. מאחורי המשחטה היה בית של משפחת קאמרמאן,)Kamerman( שהיה שייך לסבא וסבתא של שנים מחברי: מושקו ואלטר Alter(.)Moszko, הייתי בידידות קרובה רק עם מושקו. הבית הזה היווה משהו מאין "קיבוץ" משפחתי. גרו שם שלוש אחיות עם משפחותיהן, בן אחד - שולים,)Szulim( אז עוד רווק, ובן שני גר בעליית גג עם משפחתו. הבן הזה היה בסכסוך מתמשך עם שאר המשפחה. אחת הבנות, היפה יותר, מלכה, התחתנה עם בורסקי עשיר הרצלינגר Herzlinger( היא נפטרה בזמן לידתו של בנה הראשון. הבת הבכורה, פרימציה,)Frymcia( נשואה לאחד הבנים של פחח קסלמאן,)Kesselman( הבעלים של בית דירות ברחוב פודבאלה )Podwale( וגרה בלבוב. היה להם בן: סיונה,)Siuna( כל חופשת קיץ הוא בילה בדרוהוביץ', אצל סבא וסבתא, היינו מיודדים מאד. המלחמה הפרידה בינינו. כל המשפחה מ-"לאן", פרט לשולים, נרצחה ע"י הגרמנים. אותו גורל פגע באמו של סיונה בלבוב. סיונה עם אביו יצאו מלבוב ממש בתחילת המלחמה, בשנת המלחמה. 1141 אביו של סיונה נעלם בסערת באותו הרחוב בשם ל. רייך Reich( ).L הייה "בית הכנסת הגדול". בנין מרשים מלפני כמה מאות שנים, בית הכנסת הזה נמנה על אחד העתיקים באירופה. מאחורי בית הכנסת היה "בית החולים היהודי", כנראה לא יותר מ- 11 מיטות. מה ריפאו שם, ואיזה מין רופאים היו - אין לי מושג. בקצה הרחוב היה בית לוויות, שם רחצו את המתים, ומה שנקרא "בית הקברות היהודי הישן". על משפחות אחרות ברחוב הזה אין שום אפשרות לכתוב, כי הם היו רבים מדי, זה היה לוקח יותר מדי זמן, וגם לא היה מקום ברשימות אלה. אני אזכיר רק את משפחת שנפלד :)Schoenfeld( סוחרים בענף המזון, משפחת בנקנדורף קיטאייגרודזקי :)Kitajgrodzki) סוחרי )Benkendorf) )"קאצ'קיס" :)kaczkiys( סוחרי דגים, משפחת חיטה, משפחת דווידמאן :)Dawidman( סוחרי עץ, משפחת פרומר,)Fromer( ואולי עוד שניים שלושה סוחרים. במשפחות אלה, הילדים נשלחו לגימנסיה, רעב לא הראה שם את פרצופו, כמו שזה היה ב- 11% של המשפחות האחרות ברובע הזה. הלאה הדרך כבר הובילה רק להירווקא,)Hyrawka) בעוקפה את בית הקברות החדש. בדרוהוביץ' הזו, שלנו, פעם היו לבטח הרבה יותר דברים מעניינים ודמויות מעניינות. עד כה לקחתי בחשבון רק את אלה מהסביבה המיידית שלנו. הסביבה, בה גדלתי והסתובבתי עד לספטמבר 18PAGE
שנת 1191, התאריך הרשום בהיסטוריה כתאריך של פריצת מלחמת העולם השניה, ועוד שנתיים מאוחר יותר, כלומר, עד לפריצת המלחמה הסובייטית-גרמנית, כאשר נכנסתי לשנת חיי ה- 17. כמו שהזכרתי בתחילת דברי, בעיר שלנו בלטו שלוש קבוצות לאומיות: פולנים, יהודים ואוקראינים. את המיעוט היוו האוקראינים. פולנים ויהודים, נדמה לי, יצרו איזון מסוים. מבחינה גיאוגרפית, אזורית כל אחת מהקבוצות האלה התרכזה בשכונות מסוימות. מה שנקרא "לאן" )Lany( וחלק תחתון של רחוב סובייסקי מצד סטרייסקה ( והרחובות הסמוכים: קובלסקה, סטולרסקה, גארבארסקה, ברודנה, Lan, Kowalska, Solarska, Garbarska, Brudna, )Sobieski, Stryjska היו התחום של דלת העם היהודית, ושל אלה שקצת טיפסו למעלה אבל איכשהו לא היו מסוגלים להחליט על עזיבת השכונה או שכנראה, הרגישו כאן טוב או שחששו משינויים. כאן הם הכירו את כולם, וכולם הכירו אותם. לא-יהודים קשה היה למצוא כאן. המסה הבסיסית של האוכלוסייה הפולנית, זאת המבוססת ברמה בינונית, התרכזה יותר בפריפריה הירוקה: וויטובסקה גורה, 11 בנובמבר, לישצ'אנסקה, קוזלובסקי, טרוסקאבייצקה, בוריסלאבסקה, פולנה )שניהם בחלקו(, סייאנקביץ'. בשכונות האלה, לאחדים היו בתים קטנים בבעלות עצמית - פרי של עמל קשה של חיים שלמים. האוקראינים התרכזו בעיקר ברחוב סטרייסקה, כנראה הרחוב הארוך ביותר, של יותר מ- 9 קילומטר, איבאנה פראנקי, קוליובי, ניז'ני, סניז'ני, שאשקביץ', יורי הקדוש, מלינקי Mlynkach( )Stryjska, Iwan Franko, Kolejowej, Nizna, Sniezna, Szaszkewicza, Sw. Jura, na.,upper class כלומר, שכבת העשירים: קבלנים, סוחרים, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים של כל שלושת הקבוצות הלאומיות, במילה אחת: "אינטרנאציונאל" שלם, חיו ברחובות ראשיים, בבתים, לרוב בעלי קומה אחת, עם מים זורמים, חשמל, שירותים, מקלחות, תנורים, ועוד דברים רבים שלא היו אצל "ההם", פשוטי העם יכלו לראות אותם רק בסרטי קולנוע. שם, אצל ה-"עמך", בזמן הגשם השלוליות היו בלתי עבירות. כאן, אצל ה-"מיוחסים", הרחובות מצופים באספלט או מרוצפים בקוביות אבן, מדרכות מצופות בלוחות אבן, כל כמה מטר עצים שתולים וכו', וכו'. על הרחובות האלה נמנו: פילסודסקי, מיצקביץ', סיאנקביץ', סובייסקי )המספרים הגבוהים יותר(, חלק של צ'אצקי, מספרים התחלתיים שלסטרייסקה, פלצ'ארובקה, שופן, סלובאצקי, וכמה אחרים ( Pilsudski, Mickiewicz, Sienkiewicz, Sobjeski, Czacki, Stryjska Pelczarowka, Szopen,.) Slowacki "כיכר השוק הגדול" היה יותר קוסמופוליטי, עם רוב לאוכלוסיה יהודית. היתה לו צורת ריבוע, עם בית העירייה עם ארבעה נשרים ומגדל תצפית באמצע, מיגדל הנראה כמעט מכל מקום מרוחק, וכבאי הצופה למוקד אפשרי של שרפה. דבר יחיד שלא היה, זו תרועת החצוצרה מהמגדל, כל שעה, כמו שזה היה בקראקוב )עיר הבירה העתיקה של פולין המתרגם(. מה שהיה, ומאד שימושי, אלה לוחות שעון גדולים, בעלי ארבע צדדים, המצלצלים כל רבע שעה ובשעות עגולות. מוארים בלילה, הם נראו ונשמעו למרחוק. אנשים רבים מהשכונות העניות השתמשו בשעון הזה, כי לא כולם יכלו להרשות לעצמם שעוני בית, ועל אחת כמה וכמה, שעוני יד. לאחדים בני המזל שבדלת העם היה לפעמים מזל לרשת מסבא שעון כיס עם מכסה נפתח, ולפעמים, אפילו, עם מוזיקה. אני, למשל, את השעון הראשון קניתי לי רק אחרי המלחמה בשנת 1146 בכסף שהרווחתי. מה שנשאר לי בזיכרון, זו ערוגת הפרחים 19PAGE
המטופחת בצורה נפלאה, בכניסה לבית העירייה, ערוגה עם סמל של דרוהוביץ' מפרחים )1 חביות מלח בתוך מגן עם ראש עם כתר(. בבניין העירייה התמקמו שלטונות מוניציפאליים, ומשרדים שונים. מעולם לא הייתי שם בפנים. בחלק החיצוני של הבניין היו איזה שהן חנויות. מה שנשאר לי בזיכרון זו מגדנייה מאד אקסלוסיבית של באבראי,)Babraj( בית המרקחת של אוברוביץ',)Obrowicz( מספרה בה ביקרו אישים מקומיים ו-.V.I.P. לצד אחד של הקומפלקס המרובע, מול רחוב מאלא,)Mala( היתה צמודה כיכר המרוצפת בלוחות אבן. התקיימו שם, לפעמים, אספות עם או הפגנות שונות. מה שלא היה, זה בתי שימוש ציבוריים. אחד כזה הוקם, כנראה, אחרי המלחמה )?(, ביחד עם מגרש מכוניות, בפינת רחוב קובאלסקי.)Kowalski( בשנים האחרונות שלפני המלחמה, לפני חג המולד, היו באים סטודנטים של פוליטכניקום של לבוב ואוניברסיטה ובכיכר השוק שלפני בנין העירייה, היו מוכרים קרפיונים. זה שימש תחרות למוכרי דגים יהודיים ב"שוק הקטן", תחרות לא כל כך מסחרית, כי להרוויח מזה, הם פשוט לא ידעו, אלא זאת היתה תחרות בעלת גוון אנטישמי - במסגרת המבצע: "אל תקנה אצל יהודי". אני זוכר גם כרזה מתנפנפת ברוח: "קאסיה, מריה, ורוניקה קנו דגים אצל סטודנט". למהומות מיוחדות זה לא הגיע. הציבור הלא יהודי התייחס לזה, לאמיתו של דבר, בסלחנות ואדישות. כנראה, הסוחרים היהודיים ידעו לשווק את תוצרתם בצורה אטרקטיבית יותר וביתר מומחיות. אירוע זה התקיים רק שנה אחת. יותר הסטודנטים לא הופיעו. ובכלל דרוהוביץ' לא היתה קרקע להתפרצות מריבות לאומיות מהסוג הזה. מסביב לכיכר השוק הייתה רשת חנויות, רובן יהודיות. לא-יהודיות היו במספר זעום. מה שזכרתי, זה רק בית המרקחת של טוביאש,)Tobiasz( חנות ממתקים של וסולובסקי )Wesolowski( )לפי השמועה: אוקראיני עם אשה יהודיה )?( וחנות ענקית של באט.)Bat( מהחנויות היהודיות, הבולטות יותר, נשארו לי בזיכרון החנויות הבאות: חנות נעלייםת, "דל-קא",)Del-Ka( חנויות טקסטיל: סאנדהאוס,)Sandhaus( האחים מונצר,)Muntzer( וגנר מלודשי ( Wegner,)Mlodszy חנות סידקית של ל. שרייר Schreier(.L(, מחסן מוצרי כתיבה המחובר עם בית דפוס של מ. חנויות למוצרי ברזל - ד. הורוביץ )הבעל של דודתי(, דינסטאג, אדלר ( D. ורדינגר Werdingier( (M.,)Horowitz, Dienstag, Adler חנויות עיתונים של טונג )Tuneg( )פגשתי אותו אחרי המלחמה בניו-יורק(, חנויות ביגוד של הירשהורן ובק Beck(,)Hirshorn, ועוד רבים אחרים. איזכור מיוחד מגיע לחנות נקניקים פינתית של מ. סגל Segal(.M(. לפינה הזו קראו "סגלובקה". כל הנוער הפוליטי, השמאלני נהג להתאסף שם. משם היו מתפשטות ידיעות: אלה האמיתיות, חצי אמיתיות, ושקריות, שם אפשר היה לשאוב אינפורמציה מי, מה, עם מי, לפגוש אנשים, ועוד דברים רבים אחרים. האם המשטרה הכירה את הפינה הזו? לא יכול להיות שלא. האם סבלה אותו? את זה רק היא יכלה לדעת. כל הריבוע של השוק שימש כשדרה לטיולים רגליים. צעירים ופחות צעירים היו נפגשים שם, וסובבו את המרובע אין ספור פעמים. באחד הפינות - השוק על שם מיצקביץ' Mickiewicz( ) - היה בית מגורים של וגנר מלודשי Mlodszy( (Wegner משם הדרך סבבה לרחוב מיצקביץ',)Mickiewicz( )לפנים סאמבורסקה (Samborska( רחוב אקסקלוסיבי, המכונה "קורס".)) Cors ( שם טיילו האזרחים 21PAGE